איריס

לפני 20 שנים, קם אדם יצא מביתו והרשה לעצמו לקחת את חייך באכזריות.
ככה בבוקר, חיילת יפה, יוצאת מהבית לצבא.
שנים רבות העדפתי להדחיק לשכוח לדבוק בחיים בשמחה ולא בעצב.
דרכינו נפרדו כשאני התחתנתי וילדתי ילדים ונחרשו בפניי הקמטים ומספר שערות לבנות מבצבצות ואת נשארת טמונה שם באויר הרים צלול כיין, בת 19 וכל כך יפה שזה פשוט כואב.
תמונה אחת חרוטה בזכרוני, תמונת הזמן המשותף ה"לבד" האחרון שלנו, ארבעה חודשים לפני היום הנורא, שתי חיילות צוחקות ומפטפטות בטיול יחידתי לחרמון (ששתינו תכננו והוצאנו לפועל ביחד), על הרכבל, שם, בין שמיים לארץ, יכולנו עוד להיות כל מה שרצינו, בחירות עוד לא נבחרו, ילדים עוד לא נולדו, מקצועות לא נלמדו...., חלומות נרקמו, שם יכולנו להיות הכל....אני הגשמתי ואת לא.
ומה הסיכוי שככה אחרי 20 שנה, יומיים לפני יום הזכרון שלך, בבית שלי בלונדון הרחוקה, במטבח הקטן כשחבורת ילדים רועשת וגועשת, סיר הפסטה כמעט ונשרף, הבוילר בדיוק התפוצץ ואני מחכה לשרברב, רונה הגיעה לקחת נייר ורותי שותה תה ביד אחד ומאכילה את אנה בשניה ו....זורקת לחלל האויר "כן בגיל 15 ראיתי חיילת שנרצחה בדקירות מחוץ לבית שלי...." מה הסיכוי שזה יקרה?
וכך נפגשות דרכינו שוב....אני שמגשימה ואת שלא.
אתמול בלילה היית איתי בחדר השינה בלונדון, צפינו ביחד בתוכניות הבישול.
הרשומה הזאת מוקדשת באהבה לדנית, ריקי, מיכל, תמר, ריבה, מאיה וליאור וכל שאר החברים שדרכינו שוב נפגשו השנה אחרי כל כך הרבה שנים.
זהר